מנהגי חתונה לפני טקס החתונה
נהוג שהכלה טובלת במקווה לפני החתונה. המקווה דומה לבריכת שחייה קטנה ומלא מי גשם טבעיים בכמות של כ-19 ליטר מים. בזמן טבילה, עליה משגיחה רבנית, האישה צריכה להיות מכוסה כולה בתוך המים. לאחר הטבילה האישה יוצאת מהמים ומברכת.
נהוג שכלה לובשת ביום חופתה שמלה לבנה סמל לטוהר כי נמחלו עוונותיה ביום זה. ההינומה בה מכסה הכלה את הראש מקורה מרבקה אמנו שנאמר "ותיקח הצעיף ותיתכס כאשר ראתה את יצחק בא לקראתה". כיסוי ההינומה על ידי הבעל מדגיש את פריסת חסותו על אשתו וקבלת האחריות להגן על רעייתו ובני משפחתו לעתיד.
כתובה היא שטר ההתחייבות, שכותב החתן לכלה ובו מפורטות כל ההתחייבויות שקיבל על עצמו לקראת נישואיהם, לפרנסה לכלכלה ולדאוג לשארה כסותה ועונתה כל זמן שהאישה בביתו. נקבע שבעת הגירושין ייתן הבעל לאישה את סכום הכסף שחויב בו בעת הנישואין בכתובה ומתוך כך ישקול פעם נוספת אם כדאי לו לגרשה בגלל סכסוך או אחר.
לפני עריכת החופה חותמים על הכתובה במעמד הרב, החתן, המחותנים ושני עדים. החתן מביע את הסכמתו להתחייב על כל הנאמר בכתובה וחותם. לאחר שהעדים חותמים על הכתובה, החתן הולך לחופה, מלווה באביו ובאבי הכלה. בדרכו הוא מכסה את פני הכלה בהינומה. הכלה הולכת אחרי החתן, מלווה באמה ובאם החתן. המלווים האלה נקראים שושבינים. אם אחד מן ההורים התאלמן או התגרש, יש למצוא בני זוג (בעל ואשתו) אחרים, שילוו את החתן והכלה.
חתונה הודית יכולה להתקיים בבית הכנסת או באולם, או בשילוב של שניהם. לאחר הכרזת האירוסין של החתן והכלה נערכת חגיגה מידי יום.
מנהגי חתונה בזמן טקס החתונה
במעמד החתונה משלבים שני טקסים בו זמנית. הטקס הראשון הוא הקידושין בו הופכים בני הזוג להיות מקושרים ומוכרים כאיש ואישה על פי חוק. את טקס הקידושין עורכים במעמד ציבורי מתחת לחופה. הטקס השני הוא טקס הנישואין של כניסת בני הזוג לבית המשותף החדש (בעבר הפרידה שנה בין שני הטקסים וכיום שניהם נעשים תחת חופה אחת). טבעת הנישואין מבטאת את הקשר והזיקה בין בני הזוג, והעמידה מתחת לחופה מבטאת את התקרה המשותפת המכנסת תחתיה את השניים. יש להקפיד שאת הטבעת יקנה החתן. יש לקדש אישה בטבעת זהב פשוטה בלא אבני חן. הטבעת מסמלת את העיגול השלם, משל לחייהם של החתן והכלה: עד יום נישואיהם כל אחד ואחד, נפשו חצויה, ובשעת נישואיהם משלימים את המעגל וסוגרים אותו. החתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה בידה הימנית. לאחר מכן הרב קורא את הכתובה, מוסר אותה לחתן, שמוסר אותה לכלה, מברכים על כוס יין ואומרים שבע ברכות נישואין. החתן והכלה שותים מכוס היין, החתן שובר כוס, זכר לחורבן בית המקדש. לאחר החופה הקהל מלווה את הזוג הצעיר בשירה ובריקודים ל"חדר הייחוד", ושם הם שוהים זמן מה. בעדות המזרח לא נוהגים כך.
יש העורכים את החופה תחת כיפת השמים וכאשר הכלה ומלוותיה מגיעות אל מתחת לחופה, הן סובבות את החתן 7 פעמים ואחרי כן פונות למזרח. נהוג להזמין בני משפחה וחברים לטקס החתונה כדי לשמח את החתן והכלה, ולקיים סעודה חגיגית בליווי ריקודים. לא עורכים חופה בימי חול המועד כדי לא לערבב שמחה בשמחה, וגם לא מתחתנים בימי עצב כמו בספירת העומר ו"בין המצרים". לאחר הסעודה מברכים ברכת המזון ומוסיפים שבע ברכות. כך נוהגים שבעה ימים לאחר החתונה, לכן סעודות אלו נקראות "שבע ברכות".
מנהגי חתונה לאחר טקס החתונה בעדות המזרח החתן עולה לתורה בשבת שלאחר החתונה וקורא את ההפטרה. בעדות האשכנז שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה להפטרה. לאחר התפילה עושים קידוש ובו רב בית הכנסת מברך את החתן והכלה. לפי מנהג אשכנז אין הכלה מתראה עם החתן לפני החתונה. לכן אין הכלה מופיעה בבית הכנסת בשבת החתן, אלא נשארת בבית, וחברותיה סועדות עימה. שבת זו נקראת "שבת כלה".
